סעדיה בפולין

אַתָּה חִכִּיתָ לִי לְיַד בֵּית הַחֲרֹשֶׁת.
אַתָּה נִשְׁבַּעְתָּ לִי הַיּוֹם בֶּאֱלֹהִים.
אַתָּה הִבְטַחְתָּ לִי לָתֵת שִׂמְחָה וָאֹשֶׁר
וְנַעֲלַיִם זוּג עַל עֲקֵבִים גְּבוֹהִים.

אֲבָל הַנַּח נָא לִי וְאַל נָא תֹּאהֲבֵנִי.
אוֹתִי הִרְגִּילוּ רַק לִפְלִירְטִים לְהַקְשִׁיב.
הָאַהֲבָה, סְעַדְיָה, רְחוֹקָה מִמֶּנִּי
כְּמוֹ שֶׁוַּרְשָׁה רְחוֹקָה מִתֵּל-אָבִיב.

אַל תְּדַבְּרִי כָּזֹאת, אַל תִּתְעַצְּבִי, חֲבִיבָה.
נִסַּע בְּיַחַד שְׁנַיִם-שְׁנַיִם תֵּל-אָבִיבָה.
שָׁם הַתָּמָר עוֹלֶה, שָׁם תְּאֵנָה פּוֹרַחַת,
הָאַהֲבָה נִדְבֶּקֶת שָׁם כְּמוֹ קַדַּחַת.

כְּשֶיָּרֵחַ מִשְׁתַּפֵּךְ עַל פְּנֵי הַיָּם,
וּפַרְדֵּסִים נוֹתְנִים רֵיחוֹת... יִמַּח שְׁמָם!..
וְהַחֲמוֹר נוֹעֵר בְּקוֹל קוֹרֵעַ לֵב...
הַאִם אֶפְשָׁר, בִּתִּי, שֶׁלֹּא לְהִתְאַהֵב?..

הִנֵּה הָעִיר אֶת אוֹרוֹתֶיהָ כְּבָר הִדְלִיקָה.
הָאֲנָשִׁים הוֹלְכִים וְלֹא יוֹדְעִים לְאָן.
הָהּ, כַּמָּה רַע לָהֶם לִחְיוֹת פֹּה בִּרְחוֹב דְזִ'יקָה,
וְכַמָּה הֵם רוֹצִים לְהִמָּלֵט מִכָּאן!

אַתָּה הָיִיתָ כֹּה רָחוֹק מִפֹּה, סְעַדְיָה,
אֲבָל קוֹלְךָ אֵלַי הִגִּיעַ עַד הֲלוֹם,
שָׁמַעְתִּי כְּבָר אוֹתוֹ... אוּלַי הָיָה בָּרַדְיוֹ...
וּמִי יֵדַע - אוּלַי הָיָה זֶה בַּחֲלוֹם.

תָּבוֹאִי עִמָּדִי. בֵּיתִי כְּבָר מְחַכֶּה לָךְ.
עַל הַגְּזוּזְטְרָה תֵּשְׁבִי אֶצְלִי כְּמוֹ בַּת מֶלֶךְ.
מִלְמַעְלָה אַפִּירְיוֹן וְלָרִצְפָּה שָׁטִיחַ
וּמִמּוּלֵךְ - כָּזֶה מִין גֹּדֶל אֲבַטִּיחַ!

וּמִסָבִיב לָךְ יַעַמְדוּ עֶשְׂרִים כּוּשִׁים
רַק לְגָרֵשׁ מִמֵּךְ זְבוּבִים וְיַתּוּשִׁים
ופַּטֵּיפוֹנִים לָךְ יָשִׁירוּ יוֹם וָלֵיל
כָּאֵלֶּה הַחַיִּים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל!