לנשמת רע

חיים,
הנה שבת אל אמך,
אל האדמה הזאת אשר אהבת.
ואנחנו רעיך עומדים ותוהים: הנה חיים הלך.
ואיש מאתנו איננו בוכה. אנחנו אנשים שאינם בוכים.
- אולי עיני רטובות מעט, מילא, אני הרגשן שבחבורה.

חיים,
אתה שבת אל אמך,
ואתה נכנס למעגל פריחותיה ותנובותיה, למעגל-הנתח.
אבל אתנו לא תהיה.
לא תסב במסיבותינו,
לא תשמח עוד, לא תצחק, ולא תעשן מקטרת.

ואנחנו נשוב ונשמח עוד שנים רבות;
ואפשר שלא נזכור אותך תמיד!

אל אלוהים!
אפשר שנשכח אותך!

כן. אתה לא תצחק עוד. ואנו לא נצחק להלצותיך;
הלא שבת אל אמך אשר אהבת.
וכבר לא נאמר לך: בשבת בעשר נפגשים, ורק שלא ירד גשם!
ואתה כבר לא תאמר: ני-ני! שבת זה שבת!

חיים,
אנחנו אהבנו אותך,
בשיר לא כותבים שהיית חבוב,
אבל היית חבוב!

לא בכינו עליך,
אבל נפשותינו היו בוכות.
נפשותינו אינן אנשי-צבא, והן בוכות במות אחותן.
הלא תסלח להן.
הלא גם נפשך בכתה עליך, היא הכירה אותך יותר מכולנו,
כי היית שלה.

הו, נפשותינו אינן אנשי צבא, ואינן למודות-מלחמה:
הן בוכות בצר להן,
הן ילדות קטנות.

חיים,
אתה היית ילד יותר מנפשך!
אתה היית ילד.
היית פשוט: אדם,
אהבת!

ואפשר שלא ראית את ענן-האהבה שהלך לפניך;
אנחנו ראינו אותו!
חבל שלא אמרנו לך זאת קודם.
ואולי אפשר שלא יכולנו לומר.
אנחנו אנשים פשוטים, ומקמצים במחמאות.

ענן של אהבה!
כן, זה לא מחסה-מגן מפני-אש!
היום אין מנצחים באהבה. אפשר שמחר-מחרתיים ינצחו באהבה.

מי יתן!