בערגות הבשם

שם בערוגות הבושם אהובה יושבת,
בשנותיה צעירה
בין הים והמדבר, כמו סלע היא ניצבת
וליבה אומר שירה.

עינינו נשואות אל האופק,
באו צללים, הערב כבר נטה;
אימרו לנערה שם באופק,
אימרו לה שאני
אני אוהב אותה.

שם לערוגות הבושם כה נפשי עורגת,
ונימי ליבי שרים,
כל שעה שתחלוף וכל דקה או רגע
הגעגועים גוברים.

אשלח יונת כנף שתרקיע
לה היא תבשר, מגעת שעתה,
עלי מרבד קסמים ועוד אגיע
עוד אגיע כי
אני אוהב אותה.

ערוגות הבושם, ארץ התמר תפרח,
ערוגות הבושם, שמה עוד נשמח.