בָּרוּחַ, בַּמֶּרְחָב
הַיֹפִי הַצָּנוּעַ
שֶׁלְּאַחַר שָׁרָב.
בַּשֶּׁמֶשׁ הַשּׂוֹרֶפֶת
שִׁנָּה הַנּוֹף פָּנָיו.
שֶׁכָּאן פָּרְחָה רַקֶּפֶת
מִי עוֹד יִזְכֹּר עַכְשָׁו?
כִּי עוֹד לִפְנֵי חֳדָשִׁים
בַּדֶּשֶׁא הַיָּרֹק
נוּרִית יְפַת-עֵינַיִם
הִסְמִיקָה מֵרָחוֹק –
כִּי כָל בִּקְעָה וָגֶבַע
חָרְזוּ טְלָלִים בָּאוֹר,
רָמְזוּ בְּחֵן הַצֶּבַע –
מִזֹאת הַיּוֹם יִזְכֹּר?
אַךְ יֵשׁ יִפְעָה אַחֶרֶת
וְיֵשׁ מִשְׁנֵה-הָדָר
לְכָל עוֹנָה אַחֶרֶת,
לְקוֹץ וּלְדַרְדַּר.
עִמְדוּ עַל סַף הַבַּיִת
וְהִסְתַּכְּלוּ הֵיטֵב:
נוֹף שֶׁל שָׁמִיר וָשַׁיִת
יָפְיוֹ יִגַּע עַד-לֵב.