קיץ

לְאַט-לְאַט יָנוּעַ
בָּרוּחַ, בַּמֶּרְחָב
הַיֹפִי הַצָּנוּעַ
שֶׁלְּאַחַר שָׁרָב.

בַּשֶּׁמֶשׁ הַשּׂוֹרֶפֶת
שִׁנָּה הַנּוֹף פָּנָיו.
שֶׁכָּאן פָּרְחָה רַקֶּפֶת
מִי עוֹד יִזְכֹּר עַכְשָׁו?

כִּי עוֹד לִפְנֵי חֳדָשִׁים
בַּדֶּשֶׁא הַיָּרֹק
נוּרִית יְפַת-עֵינַיִם
הִסְמִיקָה מֵרָחוֹק –

כִּי כָל בִּקְעָה וָגֶבַע
חָרְזוּ טְלָלִים בָּאוֹר,
רָמְזוּ בְּחֵן הַצֶּבַע –
מִזֹאת הַיּוֹם יִזְכֹּר?

אַךְ יֵשׁ יִפְעָה אַחֶרֶת
וְיֵשׁ מִשְׁנֵה-הָדָר
לְכָל עוֹנָה אַחֶרֶת,
לְקוֹץ וּלְדַרְדַּר.

עִמְדוּ עַל סַף הַבַּיִת
וְהִסְתַּכְּלוּ הֵיטֵב:
נוֹף שֶׁל שָׁמִיר וָשַׁיִת
יָפְיוֹ יִגַּע עַד-לֵב.