שולמית [וילנסקי-אלתרמן]

עֲנָנִים שָׁטִּים עַל הַגִּלְבֹּעַ,
הַבָּרָק פּוֹלֵחַ כַּחֲנִית.
סַעַר, סַעַר שָׁר לִי מִגָּבוֹהַּ:
בּוֹאִי לַשָּׂדוֹת, הַשּׁוּלַמִּית!

שׁוּלַמִּית, הַתִּירִי צַמּוֹתַיִךְ,
שׁוּלַמִּית, יָפָה הִנָּךְ כַּלֵיל.
שׁוּלַמִּית, הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ,
כִּי מַרְאַיִךְ - אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

הוֹי, הוֹי, עוֹד יוּשַׁר,
עוֹד יוּשַׁר, עוֹד יְסֻפַּר.
יַך הָרוּחַ וְיִסְעַר,
אַךְ הַזֶּמֶר עוֹד יוּשַׁר!

הוֹי, הוֹי, עוֹד יוּשַׁר,
אֶרֶץ, אֶרֶץ גַיְא וָהַר,
אֶרֶץ

אִם הָאִישׁ נִכְנַע לְצֵל הַחֶרֶב,
דַּע כִּי אֵין בּוֹ אַהֲבַת-תָּמִיד.
אַךְ אִם קָם הוּא יְחִידִי מוּל אֶלֶף.
דַּע כִּי הוּא נִשְׁבַּע לַשּׁוּלַמִּית!

שׁוּלַמִּית, עוֹד צַמָּתֵךְ בָּרוּחַ,
שׁוּלַמִּית, עוֹד סַנְדָּלֵךְ אַדְמוֹן.
גַּם אִם יֹאהֲבוּךְ בְּשֶׁל תַּפּוּחַ,
יֹאהֲבוּך כְּמוֹ בְּשֶׁל אַרְמוֹן.
פזמון...

אֶל הַקִּיר הָאַחֲרוֹן הִגַּעְנוּ
וּתְלוּיָה עָלֵינוּ הַחֲנִית.
אַךְ גַּם אָנוּ, כֵּן, אַחַי, גַּם אָנוּ
עוֹד נִשְׁמַע אֶת שִׁיר הַשּׁוּלַמִּית.

הִיא תָּקוּם חוֹגֶגֶת לְעֵינֵינוּ!
הִיא תָּבוֹא, רָקִיעַ לָנוּ עֵד!
עוֹד יוּשַׁר שִׁיר זֶמֶר גַּם אֶצְלֵנוּ,
עוֹד יוּשַׁר - הִכּוֹנוּ לַמּוֹעֵד!
פזמון...