ליל קציר

עַד סֵתֶר שֶׁלֶף, קִירוֹתָיו סִיבֵי-חָצִיר
נָגַע צִפְצוּף רִמְשֵׂי הַלַּיִל, לֵיל קָצִיר.
הַבַּת לָעֶלֶם סָחָה וְחִנָּהּ נוֹטֵף:
כְּשִׁבֳּלִים טִלְטֵל אוֹתָנוּ הָאָבִיב, גָּעַשׁ פְּלָאִים
עֵת מִן הַתֵּל הִגְלַשְׁנוּ מַבָּטִים לַכַּר.
מַדְהֶמֶת-לֵב הִשְׁתּוֹלְלָה פֹּה מִן הָעֵמֶק לַגְּבָהִים,
זוֹ מַעַרְבֹּלֶת סַסְגּוֹנִית שִׁגְּעָה עֵינִי.
עַתָּה הַקַּיִץ עַז, הוֹי, עַל פְּתָחֵינוּ נָח בָּשֵׁל
קוֹלְךָ דּוֹבֵר עַלְמִי, הוֹי, וּבְלִבִּי נִיבִים יָעִיר, הוֹי!
עַד סֵתֶר שֶׁלֶף...