בת הכותן

היא חומקת קלה בין שיחי הכותן,
וקוטפת שלגים מלוא-חופניים.
השדה – ים גלי, מתקשט כחתן,
משתאה, מה צנום הוא גופה הקטן
מול השק, הלופתה במותניים.

בת הכותן,
מבית-שאן,
המולכת בלבן,
בין עדרי שיחים עוברת,
כרועה בין עננים,
לראשה עוטרים עטרת
הפרחים הלבנים.

מושיטים הפרחים לקראתה – צווארם.
"קחי, אחות!" – הם קוראים אל פניה.
כך שיחים מגישים לה שמלת חופתם,
זרועותיה שחומות ועיניה פחם;
אך צחורות הפקעות כשינייה.
פזמון...

וחולמים האחים הקטנים בלילות
אגדת אחותם הבוגרת.
עוד יצאו השיחים כגדיים במחולות,
ופקעות יתאגדו לשמלת הכלולות,
בחופה לבנה וזוהרת.
פזמון...