את הכביש חוצה מסילת ברזל.
ומשני צדיה, בשורה,
עומדים שישה תמרורי אזהרה.
עומדים בשורה שישה תמרורים,
וכל נהג הם מזהירים.
ועם כל תמרור, למניעת אסון,
פסים אדומים באלכסון:
שלושה פסים – עוד 300 מטר.
שני פסים – עוד 300 מטר.
פס אחד – 100 מטר בלבד.
יום אחד תמרור עם שלושה פסים
אמר לרעיו רעיון מקסים:
"עד מתי, חבריי, נעמוד בטלים.
נשחק יחדיו בחיילים.
הן ממילא אנו בצמדים,
ופסים כבר צוירו על הבגדים.
נחלק דרגות, לפי הפס,
נעשה מסדר ונפתח בת"ס.
שלושה פסים – אהיה סמל,
שני פסים – רב"ט נכבד.
פס אחד – טר"ש בלבד.
כך ימים אחדים שיחקו בת"ס.
אך פתאום הסמל אמר: "נמאס.
אנוכי הסמל, אך במחילה
הרחוק ביותר מן המסילה.
הטר"ש קרוב אל הפסים
ורואה תמיד את הנוסעים.
נתחלף, גם אני רוצה לראות
את הנוסעים ובעיקר – הנוסעות".
שלושה פסים – עוד 100 מטר.
שני פסים – עוד 200 מטר.
פס אחד – עוד 300 מטר.
כך החליפו סמל וטר"ש מקום,
אך בכביש נוצר בלגאן איום.
כל נהג קרא בבהלה:
"מה המרחק עד למסילה?"
ונהג אחד כל כך נרגש
למראה הסדר החדש
הוא היה מופתע ומבולבל,
שעלה ישר על ה'סמל'.
שלושה פסים – הפך גרוטאה.
שני פסים – נשאר במקומו.
פס אחד – שוב במקומו עמד.
כמו לכל סיפור בישראל
גם לשיר הזה מוסר השכל.
בדרגה קשורות הרבה טובות,
אך למפקד יש גם חובות.
מעמד דורש גם מעשים
וצריך לבחור בין הפסים:
או ללבוש פסים של תהילה
או לראות נערות על פסי המסילה.