תמרורי רכבת

הכביש ארוך ומתפתל.
את הכביש חוצה מסילת ברזל.
ומשני צדיה, בשורה,
עומדים שישה תמרורי אזהרה.

עומדים בשורה שישה תמרורים,
וכל נהג הם מזהירים.
ועם כל תמרור, למניעת אסון,
פסים אדומים באלכסון:

שלושה פסים – עוד 300 מטר.
שני פסים – עוד 300 מטר.
פס אחד – 100 מטר בלבד.

יום אחד תמרור עם שלושה פסים
אמר לרעיו רעיון מקסים:
"עד מתי, חבריי, נעמוד בטלים.
נשחק יחדיו בחיילים.

הן ממילא אנו בצמדים,
ופסים כבר צוירו על הבגדים.
נחלק דרגות, לפי הפס,
נעשה מסדר ונפתח בת"ס.

שלושה פסים – אהיה סמל,
שני פסים – רב"ט נכבד.
פס אחד – טר"ש בלבד.

כך ימים אחדים שיחקו בת"ס.
אך פתאום הסמל אמר: "נמאס.
אנוכי הסמל, אך במחילה
הרחוק ביותר מן המסילה.

הטר"ש קרוב אל הפסים
ורואה תמיד את הנוסעים.
נתחלף, גם אני רוצה לראות
את הנוסעים ובעיקר – הנוסעות".

שלושה פסים – עוד 100 מטר.
שני פסים – עוד 200 מטר.
פס אחד – עוד 300 מטר.

כך החליפו סמל וטר"ש מקום,
אך בכביש נוצר בלגאן איום.
כל נהג קרא בבהלה:
"מה המרחק עד למסילה?"

ונהג אחד כל כך נרגש
למראה הסדר החדש
הוא היה מופתע ומבולבל,
שעלה ישר על ה'סמל'.

שלושה פסים – הפך גרוטאה.
שני פסים – נשאר במקומו.
פס אחד – שוב במקומו עמד.

כמו לכל סיפור בישראל
גם לשיר הזה מוסר השכל.
בדרגה קשורות הרבה טובות,
אך למפקד יש גם חובות.

מעמד דורש גם מעשים
וצריך לבחור בין הפסים:
או ללבוש פסים של תהילה
או לראות נערות על פסי המסילה.