ואמרתי לעצב

וְאָמַרְתִּי לָעֶצֶב: הִנְּנִי,
שֵׁב עִמִּי, וְנַמְתִּיק לָנוּ סוֹד.
וְהַבְטַח לִי שֶׁלֹּא תַּעַזְבֵנִי –
גַּם אֲנִי לֹא אֶבְגֹּד בְּךָ עוֹד.

אֲחוֹתְךָ הַקְּטַנָּה מְזַמֶּרֶת,
וּכְמוֹ יֵין בְּרֵאשִׁית נִגּוּנָּה.
מִנָּשִׁים נְבוֹנוֹת הִיא נִזְהֶרֶת –
אַךְ אֲנִי הֲרֵי לֹא נְבוֹנָה.

אֲחוֹתְךָ הַקְּטַנָּה הֱסִיתַתְנִי,
וְשָׁכַחְתִּי לְפֶתַע אוֹתְךָ...
אֲבָל הִיא, כַּמּוּבָן, עֲזָבַתְנִי,
בּוֹגְדָנִית הַשִּׂמְחָה אֲחוֹתְךָ.

שֵׁב עִמִּי, וְנַחֲרִישׁ לָנוּ יַחַד,
וְאַסְתִּיר עַל כְּתֵפֶיךָ עֵינַי,
וְאֶשָׁכַּח הַשִּׂמְחָה וְהַפַּחַד,
וְאֶשְׁכַּח אֶת חַיַּי.